24/6

יום ירושלים תשע"ו

לפני שמונה שנים מותק ואני נחתנו בירושלים. הגענו בשביל הדברים הגדולים, אבל היא תפסה אותנו גם בדברים הקטנים. מסתבר שגם בחיי החולין הבורגניים בעיר יש משהו מאוד… ירושלמי.

זה מתחיל באוסף משעשע של בתי עסק עם שמות לא שגרתיים. בכל עיר אחרת הייתי מהמר ש"אצל בנצי" זה פלאפל אצל בנצי או חומוס אצל בנצי. בירושלים זו חנות תכשיטים. המוסד הירושלמי "בין עזה לברלין" הוא לא מכון מחקר גיאופוליטי, אלא פשוט חומוסיה שממוקמת במפגש של רחוב עזה ורחוב הרב ברלין. לא רחוק משם, בנחלאות, יש פאב שכונתי בשם סלואו משה, וחנות בגדים לדתיות בשם חצאית המנשה. בצומת בר אילן נמצאים "המומחים ל-2 שקל". ובשכונת בית וגן זכינו להתוודע לחנות פחות ידועה בשם "החנות הכללית" – חנות עם אפס פרסום, מיתוג לא ברור, ושלט שעשוי ממסקינטייפ. עם זאת, בפנים יש באמת הכל ובעיקר מוכר עם לב זהב שיצא מגדרו כדי לפתור לך את הבעיות, משיפוצים ועד סיוע נפשי ראשוני.

שלא כמו שמות החנויות, הרחובות בעיר נושאים שמות יחסית סולידיים. אבל גם בתחום הזה ירושלים הצליחה להתכנס למצב לא שגרתי: כולם הרי רוצים ששמם יתנוסס בירושלים, ובאמת – למה לא לפרגן? הבעיה היא שמספר הרחובות מוגבל. כדי להתגבר על כך הומצאו כמה פתרונות יצירתיים. פתרון אחד הוא לקחת רחוב, לקצוץ אותו לחלקים באופן שרירותי, ולתת לכל חלק שם משלו. למשל כשנכנסים לעיר מכביש 1 ונוסעים ישר, עוברים ברחוב שבכל עיר נורמאלית היה מקבל שם יחיד, אבל בירושלים הוא הופך לדירת שותפים אותה חולקים בן-גוריון, ויצמן, שז"ר, בן צבי וחיים הזז.
פתרון אחר הוא לקרוא לצמתים "כיכר", מה שלכאורה מצדיק להעניק להם שמות משל עצמם. אחד כזה הוא "כיכר שלמה אנג'ל" (אל תנסו לנסוע שם במעגל!). אני מניח שכשייגמרו הרחובות, הצמתים, המדרגות ופנסי הרחוב, העיריה תיאלץ לעבור לפתרונות יצירתיים יותר. אפשר, למשל, לאתגר את ההנחה שלקווי אוטובוס יש מספרים. זה הרי ממש בזבוז של פוטנציאל לעוד שמות. אמור מעתה: איך אני מגיע לכותל? –קח את קו רבין למרכזית, ואז תעלה על קו רביץ.

ויש עוד דבר קטן שתופס אותי כל פעם מחדש. בכמה משלטי הפיצוציות במרכז העיר מופיע הכיתוב "24/6". אני מבין שבעלי הפיצוציות לא מתכוונים לאיזו אמירה נשגבה, אבל בעיניי זה אחד הסמלים של ירושלים, שהיא עיר בלי הפסקה אבל עם יום שבת מנוחה.

מזל טוב, עיר אהובה.

ירושלים 246ב

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
| עם התגים , | כתיבת תגובה

צרת רבים חצי נחמה

ר"ח מנחם אב תשע"ו

 

כדאי לנהוג כבוד בביטויים ששגורים בפי ההמון. כך נוהגת הגמרא, ויותר מזה: במסכת בבא קמא צ"ב מוזכרים כמה ביטויים שאומרים אנשים ("אמרי אינשי"), שהגמרא מנסה למצוא להם מקור מהתורה! הרב גדליה אייזמן ז"ל (משגיח ישיבת קול תורה) אמר על זה, שסגנון דיבור של אדם בודד עלול לנבוע מנגיעה אישית, אבל לשון רוב בני אדם נובע בדרך-כלל מהיגיון ושכל, ולפעמים אפשר למצוא לזה מקור בתורה.

הנה שתי דוגמאות שמוזכרות בגמרא:

אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברא כחברי דאיוב או מיתותא (או חברים כחברי איוב, או מוות)

ב"ב ט"ז ע"ב

אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי (גם הגנב שבא לעבור עבירה, קורא לה' שיעזור לו)

מסכת ברכות, בגרסת העין יעקב

גם ביטויים הנאמרים בימינו, יש להם לעיתים מקור בדברי חכמים. כך למשל "אין דבר העומד בפני הרצון" נמצא כמעט כלשונו בספר הזוהר; העיקרון של "הכרח בל יגונה" מקורו באחד הראשונים (רבי יוסף אלבו), ועוד.

אחד הביטויים המושמצים ביותר הוא "צרת רבים חצי נחמה". מצד אחד, באמת לא יפה ליהנות מסבלם של אחרים. מצד שני, יש בזה אמת. רבי ומורי הרב קירשנבאום נוהג לומר שזה כמו כשיש הפסקת חשמל, ואתה יוצא החוצה ורואה שכל השכונה בלי חשמל – אתה נרגע. ברור לך שזה כבר יסתדר איכשהו.

ואכן הרעיון הזה מופיע במדרש:

אמר רבי יוחנן בשם רבי עקיבא: כל צרה שהוא של יחיד, צרה. וכל צרה שאינה של יחיד, אינה צרה.

דברים רבה ב' כ"ב

נראה שגם הניחום הרגיל בקרב אשכנזים, "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", מבוסס על הרעיון של צרת רבים חצי נחמה. למה לדחוף פה את שאר אבלי ציון? נראה שיש פה אמירה שאתה לא לבד, כולנו אבלים…

ובזה עצמו יש חצי נחמה.

לפי זה אפשר להסביר ביטוי נוסף שאומרים הבריות ואין לו לכאורה מקור. רבים נוהגים להוסיף לנוסח הניחום לעיל את המילים "ולא תוסיפו לדאבה עוד". תוספת זו לא מוזכרת בהלכה. איך היא קשורה?

ראשית, מקורה בתנ"ך:

וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד.

ירמיהו ל"א י"א

לפי זה, הכוונה בתוספת הנחמה היא: תנוחמו בביאת משיח צדקנו, ימים שבהם כולנו לא נוסיף לדאבה עוד.

ומה מתאים לסיים את הנחמה, שעניינה שיתוף האבלות האישית עם אבלות הציבור, בכך שגם נחמתו של היחיד טמונה בנחמתם. עוד יגיעו ימים, בהם תמצא לכולנו נחמה שלמה.

תשעה באב תשסח

תשעה באב תשס"ח בכותל

 

| עם התגים | כתיבת תגובה

ל"ג לרש

תשמעו סיפור לל"ג בעומר.
אני חושב שזה היה בכיתה ה'. ערן ואני הלכנו לשחק כדורסל במגרש. זה היה מגרש גדול עם ארבעה סלים. שלושה היו פנויים וברביעי שיחק דורון, הבריון המקומי. התחלנו לשחק בסל אחד, ודורון בא וגירש אותנו. לא העזנו להתעסק איתו, אז פשוט עברנו לסל אחר. אבל הוא בא בעקבותינו וגירש אותנו גם משם. היה ברור שדורון רוצה את כל הסלים לעצמו.

בסוף ערן המציא סל דמיוני חמישי ושיחק בו. היה נראה שהוא ממש נהנה מהעניין. הדבר הזה עצבן את דורון יותר מהכל, והוא רדף אחריו בחמת זעם עד הבית…

לימים הבנתי שהסיפור הזה ממש תופס את הנקודה של ל"ג בעומר.
אומרים שכל החגים היהודיים מבוססים על רעיון משותף: ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו – בואו נאכל!
ל"ג בעומר בנוי על אותו רעיון אבל עם טוויסט: ניסו להרוג אותנו, כן הצליחו – בואו נאכל!

המועד הזה אפוף מסתורין, אבל יש כמה עדויות שמנהגי השמחה בל"ג בעומר, כמו גם מנהגי האבלות בספירת העומר, קשורים למרד בר כוכבא (132-135 לספירה). המרד ידע עליות ומורדות, אבל בתכלס הוא נכשל טוטאלית: עד היום לא התגלה אפילו כפר אחד שלא נחרב. מאות אלפי יהודים נהרגו, הרומאים מחקו את שם הפרובינציה יהודה וקראו לה "פלשתינה", ועל חורבות ירושלים נבנתה עיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. על היהודים נאסר להיכנס לירושלים. הכישלון הזה היה המסמר האחרון בארון של הגלות. הרעיון של עצמאות יהודית בארץ ישראל הפך לטראומה לאומית, שלקחו 1800 שנה לרפא אותה.

אוקי, אז הפסדנו. בגדול. עכשיו מה נעשה עם זה? תגובה יהודית אחת היא מנהגי האבלות בימי הספירה. אבל לצדה, המסורת העממית הלכה בדרכו של ערן. אי אפשר לעלות לרגל לירושלים בשלושת הרגלים? אז מה. אפשר לעלות למירון בל"ג בעומר! קבר רבי שמעון בר יוחאי הוא הסל החמישי הדמיוני שלנו. 400,000 יהודים מוצאים את עצמם ביחד על ראש הר, רוקדים מתפללים אוכלים ושותים – צריך להודות שזה הכי קרוב שאנחנו מגיעים לעליה לרגל. אז נכון, זה לא תחליף אמיתי, אבל הוא מזכיר למבקשי רעתנו – ובעיקר לעצמנו – שאפשר לסלק אותנו מהמגרש אבל לשחק כדורסל אנחנו עוד יודעים.

לג בעומר במירון שנות השישים

ל"ג בעומר במירון, שנות השישים. מגזין LIFE

 

| עם התגים | כתיבת תגובה

דברים שאני אוהב במדינה שלי: ערך החיים

תקציר הפרקים הקודמים: בסביבות יום העצמאות שעבר, ובעקבות התגובה הישראלית לרעידת האדמה בנפאל, עלו לי כמה הרהורים טובים על המדינה. ספציפית, חשבתי על ערכים יהודיים שהמדינה משקפת. הם היו שם גם לפניה, אבל המדינה נותנת להם ביטוי עוצמתי וייחודי שקשה להשיג בלעדיה. בחלק הראשון כתבתי על ערך הערבות ההדדית, ובחלק השני על הכמיהה לגאולה.

בחלק השני גם ניסיתי להסביר מדוע חשוב לי לחשוב את המחשבות האלה ולהעלות אותן על הכתב. חשוב לאהוב את עצמך ולהבין מה אתה אוהב בעצמך, שכן אהבה עצמית היא נקודת המוצא הבריאה הן לאהבת הזולת, והן לביקורת עצמית ולתיקון. וכשם שהדברים נכונים ברמה הפרטית, הם נכונים גם ברמה הציבורית.

הפוסט הזה יעסוק בערך יהודי עתיק ומרכזי:

ערך החיים.

צריך להתחיל מהתנ"ך, אבל אין לי כוונה לסקור כאן את כל הדוגמאות לחשיבות ערך החיים בתנ"ך. די אם נציין שבספר דברים ה"טוב" בעצמו מזוהה עם החיים: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע (…) ובחרת בחיים" (דברים ל').

עניין עקרוני שראוי להדגיש, הוא שהתורה לא מתירה להמיר חיי אדם בכסף. העיקרון הזה חריג על רקע קבצי חוקים מוכרים מהמזרח הקדום (חוקי חמורבי ועוד). בקבצים הללו יש מושג של כופר נפש, כלומר אדם שרצח ונידון למוות, יכול להציל את נפשו אם הוא עשיר מספיק. אך התורה לא מאפשרת המרה כזו: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" (במדבר ל"ה). זה עובד גם בכיוון ההפוך: להבדיל מרוב חוקי המזרח, בתורה אין עונש מוות על עבירות ממון. תהום פעורה בין ערך ממוני לבין ערך חיי אדם.

העיקרון התנ"כי הזה בא לידי ביטוי נרחב בתורה שבעל פה. ערך חיי אדם בהלכה הוא אינקומנסורבילי, אינו ניתן להשוואה, אף לא לחיי אדם אחר. עיקרון זה מנוסח בדברי חז"ל המפורסמים במשנה (מסכת סנהדרין פרק ד'), כל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. זו אחת הסיבות שרצח היא עבירה של יהרג ובל יעבור, כלומר אדם צריך להעדיף למות על פני לרצוח.

העיקרון הזה בא לידי ביטוי בכל ספרות ההלכה לדורותיה. כעיקרון יהודי יסודי, הוא גם השפיע על החוק הישראלי של ימינו. כך למשל, ב-2005 נוסח החוק הישראלי המעודכן בנוגע להמתת חסד, חוק מפורט ומורכב שישבו עליו עשרות אנשים מתחומים שונים (רפואה, הלכה, אתיקה, משפט). הרב פרופ' אברהם שטיינברג סקר את החוק הזה בהשוואה לחוקים דומים במדינות מערביות (בתוך הספר "ביואתיקה כחול לבן"), והסיק שערך החיים חזק יותר בחוק הישראלי. כלומר, יש מקרים בהם במדינות אחרות ערך החירות גובר, אך בחוק הישראלי ערך החיים גובר. דוגמא בולטת שהוא ציין היא שלילת האפשרות להפסיק הארכת חיים על-ידי מניעת צריכה בסיסית של מזון או אוויר.

בשנת 2009, דן בית המשפט העליון במקרה של אדם שניסה להמית את אמו המתת חסד המנוגדת לחוק. השופט אליקים רובינשטיין כתב בפסק הדין,

בסופו של יום, משנגזר עלינו להידרש לגזר הדין ולהכריע, סבורים אנו כי חובתנו לדבוק בעקרון קדושת החיים, לידע ולהודיע כי אין מנוס נוכח ניסיון ליטול חיים בכוונת מכוון – ממאסר מאחורי סורג ובריח.

– ע"פ 4688/09

על הנאשם נגזרה שנת מאסר בפועל.

דוגמא נוספת מתחום החוק היא החיוב להושיט עזרה לזולת שמצוי בסכנה. התורה מצווה "לא תעמוד על דם רעך", ולהלכה אדם שיכול היה להציל את חברו ולא עשה כן, נחשב עובר עבירה. בישראל חוק "לא תעמוד על דם רעך" נחקק ב-1998 ביוזמת חנן פורת ז"ל. אך כיצד היו אמורים השופטים לפסוק לפני שהיה חוק מפורש בנושא? לכאורה, בתחומים רבים המשפט הישראלי צועד בעקבות המשפט האנגלי, ושם אין חיוב להושיט עזרה באופן אקטיבי לאדם בסכנה. אך השופט אהרן ברק קבע שבמקרה הזה השופט הישראלי צריך לסטות מהמסורת האנגלית:

נראה לי כי בשל תפיסתנו שלנו את קדושת החיים, מן הראוי הוא שלא נלך בעקבות ההלכות האנגליות והאמריקאיות. שופט בישראל מן הראוי שייתן ביטוי לתחושת הצדק החברתי השוררת אצלנו. מן הראוי לו שיתחשב בסביבה החקיקתית הקרובה והרחוקה המעודדת מעשי הצלה.

– שיקול דעת שיפוטי – הלכה למעשה (1987)

עיקרון "קדושת החיים", כפי שניסחו זאת השופטים רובינשטיין וברק, בא לידי ביטוי מיוחד בחוק הישראלי. אך חשוב מזה, הוא ניכר בחברה הישראלית עצמה, בחיי היומיום שמתנהלים מחוץ לכותלי בית המשפט. ישראלים פשוט עושים הרבה ילדים, וזה בעיניי הביטוי החזק ביותר לאהבת החיים.

בכלכלה יש עיקרון שמכונה הפרדוקס הדמוגרפי-כלכלי (demographic economic paradox). העיקרון אומר שככל שמדינה מפותחת יותר כלכלית, כך הריבוי הטבעי שלה נמוך יותר. שר לשעבר בממשלת הודו ניסח זאת כך: פיתוח כלכלי הוא אמצעי המניעה הטוב ביותר.

התאוריה הזו עובדת באופן כללי. בגרף הבא (המקור מוויקי) אפשר לראות את שיעור הפריון של כל מדינה ביחס לתוצר המקומי הגולמי לנפש. כל מדינה מיוצגת כנקודה, כאשר ציר ה-X הוא התמ"ג לנפש, וציר ה-Y הוא שיעור הפריון.

400px-tfr_vs_ppp_2009-svg

ניתן לראות שאפשר לשרטט קו שיעבור בסמוך לרוב הנקודות (=מדינות). השיפוע השלילי של הקו (למעשה זו היפרבולה), משקף את היחס ההפוך בין הפריון לבין הפיתוח הכלכלי. ישראל היא אחת המדינות הבולטות בחריגותן. כלומר, החברה הישראלית פורה ביחס ליכולת הכלכלית שלה.

ישראל מדורגת במקום גבוה במדד הפיתוח האנושי (HDI – מדד שמשקלל נתוני הכנסה, השכלה ותוחלת חיים), מעל יפן, צרפת ואיטליה; אך בניגוד לחברותיה בפסגת המדד שמתאפיינות בשיעור ילודה הנמוך מ"רמת התחלופה" (2.1 ילדים לאישה, רף מקובל לשמירה על יציבות האוכלוסיה), שיעור הילודה בישראל נמצא הרבה מעל הרף.

שיעור הפריון בישראל ביחס למדינות OECD

(מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)

אגב, הפריון הגבוה הוא לא מאפיין רק של דתיים בארץ. דו"ח הלמ"ס כולל גם פילוח לפי סקטורים, ועולה ממנו שגם בציבור החילוני שיעור הפריון גבוה מהמקובל במדינות המפותחות.

לסיום, אני חושב שנכון להזכיר כאן גם את תוחלת החיים. תוחלת החיים בישראל מדורגת בעשיריה הראשונה בעולם (לפי ארגון הבריאות העולמי). ברור שתוחלת החיים מושפעת מגורמים רבים, כגון מצב כלכלי. אבל ישראל היא מדינה פחות עשירה מחברותיה לראש הטבלה; היא גם לחוצה, צפופה, ומדי פעם יש פה מלחמות, כך שהנתון הזה מפתיע. נדמה לי שגם כאן יש השפעה למקום המרכזי של ערך החיים בחברה הישראלית. למשל, רכיב משמעותי בתוחלת החיים הוא שיעור תמותת התינוקות, שהוא אכן יחסית נמוך בישראל. סביר להניח שהנתון המשמח הזה מושג, בין היתר, בזכות ההשתדלות הרבה שעושה מערכת הבריאות הישראלית (יש שיאמרו שמדובר בהיסטריה קלה) סביב ההיריון, הלידה ולאחריה. כך למשל, מחקר של נועה גלילי מ-2012 מעלה שבישראל מקובל לערוך משמעותית יותר בדיקות הריון מאשר במדינות מערביות אחרות. נתון משמח נוסף שכנראה קשור לכך הוא שגם התופעה של מוות בלידה (maternal mortality) נדירה יחסית בישראל, תודה לאל.

לסיכום: ערך החיים בא לידי ביטוי בחוק ובחברה הישראליים, והוא משקף מסורת יהודית ארוכת שנים, שבה ערך החיים מקודש ואינו ניתן להמרה בערכים אחרים. ואני אוהב את זה. יום עצמאות שמח!

 

 

 

| עם התגים | כתיבת תגובה

יום השואה מזווית יהודית

דברי סגן הרמטכ"ל ביום השואה לא מפסיקים להדהד ברשות הרבים שלנו. התגובות הנרגשות שקראתי, משני צידי המתרס, גרמו לי להבין שמוקד הסערה טמון עמוק יותר ממה שנדמה לנו. עמוק יותר מההשוואה שהוא ערך.

האלוף גולן בחר לדבר ביום השואה על הבעיות של החברה הישראלית בעיניו. כלומר, הוא שם בפרונט את הכאן והעכשיו, בעוד האז והשם נדחקו לרקע הרעיוני בלבד. בעצם הבחירה הזו – עוד לפני תוכן דבריו – הוא נגע בעצב חשוף ועורר שאלה יסודית שמטרידה ישראלים רבים: לאן לקחת את זכר השואה? אילו תכנים ראוי לצקת ליום השואה?

 

השואה

 

זו לא שאלה חדשה. למעשה היא נולדה לפני יום השואה הראשון. כבר ההחלטה לקבוע את יום השואה בתאריך שקשור במרד גטו ורשה, מבטאת הכרעה תוכנית להדגיש את גבורת היהודי הלוחם, למרות שהשואה היא סיפור של הרבה שואה, ומעט גבורה (צבאית).

ובכל זאת, נדמה לי שבעבר השאלה לא עלתה במלוא חריפותה. החוויה שלי כמתבגר בימי השואה היא רגש סמיך של כאב שמפלח את רשות הרבים. כאב אישי ולאומי על אובדן בלתי נתפס, כמו הד גלותי שמשתיק ליום אחד את הקולניות, הווכחנות והביטחון העצמי הישראליים כל-כך.
מטבע הדברים, הרגש הזה הולך ומתקהה. במישור האישי, רוב הניצולים כבר אינם איתנו. גם במישור הציבורי, הדור שידע לבכות את החורבן של קהילות שלמות של יהודים, שהכיר את תרבותן ושפתן שאבדו – גם הוא איננו. ואנחנו עומדים ב-2016 ותוהים: לאן לקחת את זכר השואה? מה עושים עם יום השואה?

זה לא שיש לי תשובת קסם לשאלה. אבל אני רוצה להתבונן בה לרגע מזווית יהודית. יהודים הרי זוכרים הרבה דברים כבר הרבה שנים. האם יש למסורת שלנו מה לומר בנושא?

לשם כך, מעניין אותי להתמקד דווקא בחלק פחות שנוי-במחלוקת של דברי האלוף גולן. הוא אמר,

השואה, בעיניי, חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם, גם כשאדם זה הוא אנו עצמנו; היא צריכה להביא אותנו להרהורים מעמיקים בדבר אחריותה של מנהיגות, ובדבר איכותה של חברה, והיא חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית, על איך אנו – כאן ועכשיו – נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה, ובאלו שדומים להם.

הדברים האלה הם כמעט פרפראזה של פסוקים מהתורה. כידוע, גם התורה עוסקת באירוע לאומי מכונן: עבדות מצרים ויציאת מצרים. ואכן, אומרת התורה, העובדה שאתם היהודים עברתם מסכת של התעללות בארץ זרה, מהווה תביעה מיוחדת מכם לגלות רגישות לסבלם של גרים. כך ממש קראנו בפרשת השבוע האחרונה, פרשת קדושים:

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם, הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם
וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ
כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה
מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם
אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם
אֲנִי ה'.

– ויקרא י"ט

זה לא הכל. התורה "משתמשת" ביציאת מצרים כנימוק ערכי לעוד מצוות רבות, למשל שמירת השבת; שחרור העבדים לחופשי בשנת היובל; אזהרה למלך ישראל שלא ירבה לו סוסים, כדי שלא להסתמך שוב על מצרים (שהייתה מעצמת הסוסים האזורית); וגם אזהרה פשוטה שלא לחזור שוב למצרים.

אבל. לצד הלקחים החשובים שהתורה לומדת מיציאת מצרים, היא גם מקדישה זמן מסוים בשנה, פסח, ליציאת מצרים בעצמה. פסח הוא חג שהנושא שלו הוא המאורע עצמו של יציאת מצרים. לא חג אהבת הגר, לא חג אי-הרביית הסוסים, ולא חג השבת. לילה אחד בשנה מוקדש פשוט לזיכרון ההיסטורי עצמו: לחיות את הסיפור של יציאת מצרים, איך שהיינו עבדים ויצאנו לחירות. המאורע מספיק מכונן, מספיק פלאי, כדי לקבל יום אחד רק בשביל עצמו.

אם ננסה לקחת מה שהתורה עושה לזכר יציאת מצרים וליישם את זה על השואה, נקבל שני כיוונים כמעט הפוכים של תשובות.

מצד אחד, אין להשאיר את המאורע המכונן סגור בתיבה; אדרבה, ראוי ללמוד ממנו לקחים בכל דור ודור. נכון, אפשר ללמוד מהשואה על השפלות אליה יכול האדם להגיע, ושצריך להישמר מזה. אחרים ילמדו מהשואה על השבריריות של הקיום היהודי בגולה, ויקחו ממנה חיזוק לצורך בקיומה של ישראל. יהיה מי שיסיק מהשואה שכדאי לא להקל ראש כשמדינות מאיימות להשמיד את היהודים. והדורות הבאים בוודאי ימצאו בשואה לקחים משלהם שידברו אליהם.

מצד שני, אירוע היסטורי מכונן כמו השואה, מגיע לו יום אחד בשנה שמוקדש לזיכרון ההיסטורי עצמו. לא יום אהבת הזר, ולא יום צידוק קיומה של ישראל. פשוט, יום הזיכרון לשואה: הסיפור הלאומי, סיפורן של קהילות שנגדעו, סיפורים אישיים. את הסקת המסקנות החשובות בעינינו – בואו נשאיר ל-364 הימים האחרים (גם אז, אגב, אין חובה מיוחדת לערוך השוואות בטעם רע). השואה היא אירוע לאומי מספיק מכונן ומספיק חריג כדי שנקדיש יום אחד בשנה פשוט כדי לזכור אותו.

את המאורע הזה חשוב שנזכור מסיבה נוספת. השואה היא מאורע כה חריג, שכמעט ברור שהניסיונות לגמד את היקפו ולטשטש את חריפותו רק יתגברו עם הזמן. ראוי שלפחות אנחנו נדאג לחַיות את זכר השואה, בין היתר כדי שהדורות הבאים יוכלו להוסיף וללמוד את לקחיה החשובים.   

ההצעה להקדיש את יום השואה לזכר השואה נשמעת טריוויאלית, אבל היא ממש לא. היא דורשת מידה של איפוק. היא נשענת על ההבנה הצנועה, שהמסקנות שנורא חשוב לנו לגזור מההיסטוריה הן ככלות הכל לא הדבר עצמו. את המאורע עצמו, טוב ויפה שננחיל לדורות הבאים כמות שהוא, ונשאיר גם להם מקום להתגדר בו ולמצוא בו טעם משלהם.

 

 

 

| עם התגים , | תגובה אחת

לראש ולא לזנב

 

כן, כמובן, שנהיה לראש ולא לזנב – אבל למה בעצם?

הסיפור המלא מאחורי האיחול הוותיק.

 

 
 
נמצא גם כאן.
 
 
שנה טובה!
 
 
 

| עם התגים , | כתיבת תגובה

דברים שאני אוהב במדינה שלי: כמיהה לגאולה

תקציר הפרק הקודם: התגובה הישראלית לרעידת האדמה בנפאל גרמה לי להרהר לטובה על המדינה. ספציפית, חשבתי על ערכים יהודיים שהמדינה משקפת. הם היו שם גם לפניה, אבל המדינה נותנת להם ביטוי עוצמתי וייחודי שקשה להשיג בלעדיה.

לפני שנמשיך, נצא לגיחה צדדית קצרה כדי להרגיע את הקורא המערבי שבתוכנו, שמתחיל לנוע בכסאו באי-נוחות.

הכותרת "דברים שאני אוהב במדינה שלי" משקפת אהבה עצמית (באופן מורחב). כחניכי התרבות המערבית, כולנו למדנו במידה זו או אחרת לסלוד מאהבה עצמית. לבקר את עצמנו – סבבה; כתיבה אוהדת על אחרים – אחלה; אבל אהבה עצמית מזכירה מילים גסות כמו גזענות.
ויש בזה מידה של אמת. אנחנו מכירים את הטיפוסים שמרוב אהבה עצמית לא רואים את הזולת.
יחד עם זה, צריך לזכור שהתופעה ההפוכה מסוכנת לא פחות, ולמעשה יותר. אחד הדברים החשובים שלמדתי מהמפגש עם תורת ישראל, הוא שמקור הטוב בעולם הוא האהבה של הפרט את עצמו. הטוב הוא מין "יש" כזה, וכמו רוב הישים, אפשר לייצא אותו לאחרים רק במידה שיש לך אותו בעצמך. מי שחסר אהבה והכרה בערך עצמו, אינו מסוגל ברצינות לאהוב אחרים.

הרב שמעון שקופ, מגדולי חכמי התורה לפני כמאה שנה, אמר שכל אדם בריא אוהב את ה"אני" שלו, וזה מצוין. אלא שאדם קטן, ה"אני" שלו כולל רק את גופו. אדם עם קצת יותר שאר-רוח, ה"אני" שלו רחב יותר, וכולל גם אנשים בסביבתו. ואדם ממש גדול יכול להגיע למעלה שבה ה"אני" שלו מתרחב עד כדי כך, שהוא כולל את הבריאה כולה. באופן כזה, הרגש הטבעי של האהבה העצמית מעורר את האדם לאהוב את הזולת, עד שאדם גדול מסוגל לאהוב באמת את העולם כולו. הרב שקופ מציע שהתפיסה הזו טמונה בדברי הלל הזקן:
אם אין אני לי – מי לי?
ואם אני לעצמי – מה אני?

אז חשוב לדבר גם על הערכים המיוחדים והטובים שיש פה. חשוב להכיר בערך המוסף הייחודי שלנו, דווקא כדי שנוכל להיטיב לאחרים.
ורק מתוך אהבה אמיתית, אפשר וצריך גם לבקר ולתקן את פגמינו. ממש כמו באהבה זוגית טובה.

*

חזרה לענייננו. בפעם שעברה כתבתי על הערבות ההדדית. הפעם אני רוצה לעסוק בערך יהודי נוסף שבא לידי ביטוי באופן מיוחד במדינת ישראל:

הכמיהה לגאולה.

נדמה לי שאין צורך להכביר במילים על הכמיהה לגאולה כערך יהודי. אולי די אם נציין שמדינת ישראל היא בעצמה תוצר של אלפיים שנות כמיהה. בראיון לעיתון דבר ב-1949, הסופר הגרמני תומאס מאן אמר שעם ישראל הוא "כעוף החול בין אומות העולם". אני לא חושב שהתיאור הזה הוא עניין של נימוס גרמני. באמת לא מוכרת לי מקבילה היסטורית לגלוּת כה ממושכת שהסתיימה בקיבוץ גלויות כה דרמטי. התופעה החריגה הזו היא תוצאה של שימור עיקש של חזון שיבת ציון, חזון שמופיע עוד בתנ"ך, ואשר היהודים נשאו עימם לכל מקום אליו הלכו. הוא היה איתם שלוש תפילות ביום, בכל סעודה, בימי הצומות, ובשירת רבי יהודה הלוי וחבריו.

אבל הכמיהה לגאולה לא רק כוננה את מדינת ישראל; היא גם מורגשת בה בפועל. אפשר כמובן להצביע על המשיחיות הדתית שיש פה בשפע, אבל מפתיע יותר שאותו ערך ממש מופיע גם בצד החילוני של המתרס, בלבושים אחרים. החתירה הבלתי נלאית לשלום, ולו יהיה זה "היי" קלוש, כאשר מסביבנו השכנים מדברים בקול ברור וחזק של שנאה ואלימות (גם בינם לבין עצמם), השמדה וגירוש (זה שמור בעיקר כלפינו) – מדהימה בעיניי. עושה רושם שמשיחיות השלום היא גלגול של אותה תסיסה משיחית יהודית שהייתה איתנו תמיד. למרות שאני רחוק מהתפיסה הזו וסבור שהיא מסוכנת, יש בה משהו יפה שאני יכול להעריך. יש פה כמיהה אמיתית לעולם טוב ויפה יותר.

הכמיהה הזו לא נמצאת איתנו רק ברמה הפוליטית. גם במישור החברתי והאישי יש פה תסיסה מתמדת, שבצד היפה שלה באה לידי ביטוי בחדשנות טכנולוגית, ביוזמות חברתיות ובארגוני חסד, ובצד הפחות נעים מתבטאת בסוג של חוסר שלווה; קיטורים, עצבנות, דחיפות, ותור לאוטובוס בצורת משולש פיצה.

תור ישראלי לאוטובוס, בצורת משולש פיצה. יאמי. מקור: וואלה

תור ישראלי לאוטובוס, בצורת משולש פיצה. יאמי.
(המקור: וואלה)

 

אפשר לדבר הרבה על ביטויי הכמיהה לגאולה במישור האישי והחברתי, אבל אני רוצה להתמקד כאן באופן שבו הערכים באים לידי ביטוי ברמת המדינה דווקא. לכן את המילים שנותרו אקדיש לשניים מהסמלים החשובים של ישראל: התקווה והכותל.

המנונים לאומיים הם יצורים משעממים להחריד. מתוך עשרות כאלה ששמעתי, רובם המכריע הם שירי ניצחון וגאווה לאומית. גם הלחנים שלהם אחידים באופן מדכא. למי שלא שבע מהם בשידורי האולימפיאדות, הנה שלושה שבחרתי ממש באקראי: תאילנד, מצרים וגרמניה. שלושה המנונים של מדינות שונות לחלוטין, וכולם נשמעים אותו דבר: לחן מז'ורי ("עליז"), סוג של מארש ניצחון – דומים מאוד לרובם של עשרות ההמנונים שיצא לי לשמוע.
על רקע הנוף החדגוני הזה, ההמנון שישראל בחרה לעצמה הוא עוף מוזר. מבחינה טקסטואלית, "התקווה" הוא שיר קטן, צנוע וגלותי, שכלל לא משקף מציאות כלשהי, רק כמיהה עמוקה. הוא שיר שנושא עמו גחלת לוחשת בת אלפיים שנה.
אבל עוד יותר מהמילים, התקווה חריג בגלל הלחן שלו (ולא משנה מי הלחין אותו, אלא עצם העובדה שזהו הלחן שנבחר להימנון). לא שמעתי עדיין המנון מינורי מובהק ("עצוב") כמו התקווה. מהבחינה הזו, הלחן המינורי של התקווה מתאים מאוד לתוכן שלו: אין פה גאווה ולא ניצחון; יש כמיהה וציפיה.

האתר הלאומי המזוהה ביותר עם ישראל הוא הכותל המערבי, וזהו גם יעד התיירות הפופולארי בישראל. מתקיימים בו הטקסים החשובים של המדינה ושל צה"ל, 18,000 בר-מצוות בשנה ולפחות הצעת נישואין אחת :-), ולמה? מה בעצם יש לראות שם? כלום. אבנים גדולות, אזובי קיר, שמיים ממעל. אין מה לעשות שם חוץ מלפגוש את אלוהים – ואת עצמך.
הכותל חריג על רקע האתרים הלאומיים ממש באותו אופן שהתקווה חריגה בנוף ההמנונים. מונומנטים כמו מגדל אייפל, הביג בן, פסל החירות והקולוסיאום הם פאר אדריכלי. הם משקפים עוצמה ומלאים הדר. הכותל, לעומתם, הוא פשוט קיר אבנים ישן. אין בו עניין מצד עצמו; הוא מעורר רגש ועניין רק משום שהוא מבטא ערגה בת אלפי שנים של היהודים לציון.
הכותל הוא לא מונומנט שמכריז "תראו מה יש לנו!", אלא מקום שלוחש, תראו למה אנחנו מצפים.

הכותל והתקווה מבטאים שניהם את הערך היהודי העתיק של כמיהה לגאולה, ערך שמצא לו מקום בכמה מהטקסטים הדתיים והתרבותיים החשובים ביותר של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות.

לא, אנחנו עדיין לא שם. אבל עינינו צופיות.

 

| עם התגים , , , , | כתיבת תגובה